הם עולים...בדרכם...לבית ספרם,
עדיין הלומים...שאריות משנתם,
נכנסים כך בשקט...כל אחד למקומו,
ומקשיבים לרחשים,שחולפים מקולו...

התמימות הנשקפת...מעיניים קורנות,
כשאינם יודעים ...כל מיני מטלות,
לא עברו חוויות הישרדות ממשיות,
כך שהצרות עבורם לא מוחשיות,

הקשקשת בהפסקה,,,והצחוק המלבב..
פורקות את המרץ...שגופם עוד נושא....
שמחה מרננת....בנפש.. כה ...צעירה,
מאירה לפניו של הנקרא....בדרכה.

בדרכם חזרה....אל מקום המוצא.
אל אותה הפינה...מחבקת חמה.
רועשים...הם...רובם... במלוא העוצמה.
כש..לשוהים...מהצד נראה כחוצפה.

אלו הם....ילדינו מלאי התמימות...
שהיינו רוצים....ללא מלחמות.
נתפלל בליבנו....שיגיע היום.
והשלום לארצנו... אכן יהיה.... לא חלום.

נכתב על ידי (^.^) סהרה (*.*), אישה בת 64 מרמת גן, בתאריך 31/01/2009
(סיפור זה נצפה 5,470 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]