השעון מתקתק...עוד חודש חולף....
לא עוצר אף לרגע....את הגעגוע ש...גובר...
11 חודשים חלפו ועברו..
של פרידה וגעגוע...עז
למלאכית יקרה מ...פז....
הגיעו אוהבייך..מכרייך..חברים..ידידים...
ומוקירי זכרך.....
אף ד"ר בודנר..רופאת הילדים...
שלמרות גילך....טיפלה בך בחן....
לא חסכה בהרעפת השבחים...
על יופייך הפנימי...ואישיותך המדהימה...
את יופייך החיצוני....היה מיותר מלהזכיר...
הגיעו גם ארבעת המושתלים....
שכל אחד מהם מיוחד במינו....
והר זה לא פלא....שהרי מיוחדת את היית מכולם....
בעודי מכינה את קובת האורז....
האהובה עלייך במיוחד....לסעודת המצווה...
זלגו הדמעות על הלחי....ללא כל הזמנה...
דודותייך אמרו שלא נורמלית....אני...
לטרוח ולהכין..כמות כה גדולה....
ולא להזמין מן המוכן....
אך הבינו מיד....שאין על מה לדבר....
דבר שהכנתי עבורך מכל....הלב
ניגשה...אחייניתך ...אל....פינת התמונות...
אחזה בתמונתך ושאלה.....מי זאת?
לידר....עניתי...בגרון מלא בדמעות....עצורות...
האם זוכרת את אותה?..שאלתי
כן....היא מלאך בשמים....למה היא לא באה לפה??
ענתה ומיד שאלה.....
נותרתי ללא מענה....שכן הדמעות כבר חנקו את גרוני...
ואיימו לפרוץ להן החוצה.....
ת.נ.צ.ב.ה.
נכתב על ידי
(^.^) סהרה (*.*), אישה בת 64 מרמת גן, בתאריך 14/07/2009
(סיפור זה נצפה 5,864 פעמים)
