לו היה לי זמן
באינרציית החיים המשוגעת
לו היו לי כנפיים,
הייתי פורשת אותן
ועפה לעבר השמיים.
הייתי מתנתקת מאמא אדמה
ולו רק לשניה
כדי לחוש את משב הרוח בעורפי,
כדי לנשום את החופש בנחירי אפי,
כדי לחוש חסרת משקל
שום עול על כתפי,
ורק לאחר דאייה ממושכת,
אחרי טעינת אנרגיה מחודשת,
אחזור, מחוזקת,
לביתי.
נכתב על ידי
ila2008, אישה בת 60 מקרית שמונה, בתאריך 05/04/2010
(סיפור זה נצפה 3,487 פעמים)