יש לי אלוהים בשמיים
יושב הוא על כסאו המרופד,
כרסו משתפלת , רוכנת לפניו,
מקטינה כך את ראשו,
מגדילה את אוזניו,
לשמוע יותר טוב את סביבותיו.
לחייו תפוחות, סמוקות,
וזקן לו עבות,
עיניים גדולות ומחייכות
לראות טוב יותר את הנפרש לפניו
צחוק מתגלגל בוקע מבין שפתיו,
חושף לובן שיניים בוהקות,
זוהרות בהידור פניו.
מסביבו מרחפות מלאכיות ההרמון
לא משאירות אותו בדד, האדון.
מי לנפנף אויר לפרצופו,
מי להוסיף משקה לגביעו,
מי לייעץ על מזג האויר,
מי להאיר , ומי להעיר,
עצות למכביר.
ויושב אובד עצות הוא אלוהיי,
אל מול שאלות, בקשות, תחינות,
אלליי,
בידו שלט כבד, גדול,
עם המון כפתורים בגימור עגול
וכל שניה לוחץ הוא עם אצבעותיו,
ופותר הבעיה כראות עיניו,
מי לחיים, מי למוות,
מי יקבל עצותיו,
מי יאמר תודה,
מי יכפור בדרכיו,
כבד הוא המשא על כתפיו.
לא בכדי הם מעלליו.
נכתב על ידי
ila2008, אישה בת 60 מקרית שמונה, בתאריך 07/02/2009
(סיפור זה נצפה 3,531 פעמים)