ובבוא יום אמת, יום מול דיין, יום בו אהין
והנני עומדת בפניו, בפניי, ונותנת את הדין
בין היתר בנושא האהבה, היחסים,
וגם כמובן, בענין המין....
אל מולי, אל פניו, לא נסתר מעיניו
רק אמת, ללא כחש , כעת ועכשיו.
*
פי ולשוני צמאים, ניחרים,
בגוף מנומנם הם נזכרים,
מתייבשים באין מושא תשוקה,
שכחו כבר את טעם הנשיקה,
מתייסרים בקול ענות חלושה....
שתי גבעות רכות , חמימות,
מייבבות לעושה הנפלאות,
במגע ידיו המחוספסות
מחסרון אהבים מתגעגעות....
רסיסי תשוקתי מתנפצים,
מיותמים,
לנחל ודי מיובש מדמים....
זוכרים את שהיה, ועבר
הוא כבר בניכר,
ועוד לא שוב כבר.
אנה הוא בא?
האם כבר מצא?
*
ובבוא יום הדין
אני פה אסכים
לעצור רגע, לחשוב שניה,
"מי אני? מה אני ?"
"אנה אני בא?"
איך משתלבת אני
בייסורי התשוקה.
*
ועוד אין לי תשובה.
נכתב על ידי
ila2008, אישה בת 60 מקרית שמונה, בתאריך 08/10/2008
(סיפור זה נצפה 6,415 פעמים)
