זה עתה נשם את נשימותיו האחרונות.

היא רכנה מעל גופו, ידיה לופתות את חזהו, את בטנו,

עיניה זולגות דמעות, שפתיה ממלמלות את שמו.

הוא והיא ??? שניהם סביב השמונים

חלומם נפסק הרגע, עת נכנע לאלוהים.

הוא והיא-  יובל שנים ביחד, כמו שלם אחד,

עכשיו חצי עזב, והיא נותרה לבד.

ממאנת לעזוב, רוצה עוד רגע קט איתו,

חלצה היא נעליה, נכנסה אל מיטתו.

חיש הצטנפה היא, מיקמה גופה ליד שלו

רגל ויד הניחה ברכות, מקיפות הן את גופו.

יובל שנים של חוויות, ורגעים יפים,

חלפו מול עיניה, עפעפיה מדמעות לחים.

"לא תהיה לי יותר , הותרת אותי לאנחות,

מי יקרא לי ?, מי יחבק אותי בלילות?"

"כמה זמן נשאר לי ? תנו לי עוד קצת איתו להיות

לפני שיבוא רופא,  לפני שיצטרך להתפנות,

עוד קצת להתחבק, עוד קצת להתנחם לרגעים קטנים

לפני שיילקח ממני, לפני שיעלם לעולמים."

ואני, שעמדתי מהצד, שטופת דמעות

ביכיתי סופה של אהבה שוברת לבבות.

אין.