"ראי", הוא אמר ואחז בידה,
"שושנה זו תהא סימן לאהבתינו הגדולה והיחידה".
היא חייכה בחיוך משובב ומבדר,
ושאפו לקרבם את ריח השושנה המשכר.
כל שושנה שמצאו
הוסיפה נדבך לכותל אהבתם,
שהלך וגדל על כל שעל בדרכם.
לא היו מאושרים מהם בעולם,
ואהבתם גדלה בחיקם כמרקם.
*
אך דבר חזק ממנה לקח אותו יום אחד.
המלחמה.
היא נשארה לבד.
ימים היתה הולכת בשדה, הוזה,
מחכה לשובו של אהובה.
היתה הולכת בשבילים,
קוטפת פרחים, את אותם שושנים.
*
וכשהפילה יום אחד שושנה מידה,
נודע לה כי נפל גם הוא , אהובה.
הלכה לחפשו בין פרחי האבן הגדולים,
שנשאו חותמות מחרידים, מכאיבים,
בידה נשאה שושנה גדולה ואדומה,
לשימה על קבר המצבה.
בזכרונה שמרה את מילותיו פעם:
"שושנה זו היא אות לאהבה יחידה בעולם".
היא קרבה אל מקום משכבו,
אך, אהה...
שושנים כה רבות, גדולות ואדומות,
כבר היו מונחות על אבן ליבו.
נכתב על ידי
ila2008, אישה בת 60 מקרית שמונה, בתאריך 22/06/2008
(סיפור זה נצפה 3,665 פעמים)