מציירת מחשבות, מציירת חלומות הצבועים באדום, כחול, סגול.

חולמת אותם בגדול ומחייכת.

בבוקר קר כשהשמש מציצה בין עננים רוגשים, רוויים, צוהלים

והנוף... פשוט אלוהי!

לו יכול היה להיות כאן איתי, לחלוק עימי את הרגעים הללו,

של לראות את השמש הזורקת צבעים של צהוב, כחול, אדום

אל בין ממטרים משחקים.

זה יום שיגרה שכזה, עוד יום שכל כך הומה כאן ובתוך,

אני לעצמי, מתוך עצמי, מזמזמת סובבת מחשבות אותו ואותי,

מרביצה חיתוכים על רגעים שהיו, במעין סרט מוטס של אהבה מיוחדת

כל מחשבה שכזו, היא בעצם המנוע,  המדחף, זו שעושה מסביב ומתוך,

התרחשות פנימית שכזו בתוכי, עליו, עלי.

הכול כמו מצבור של ציפייה להיות איתו, כמו אז, כמו פעם.

כן, הוא יודע, הרי גם מכיר, כמה נעים זה כשהמשהו שכה מצפים לו,

הוא כאן והוא צפוי להיות טוב.  יודע שכל הדחיסות, המקבץ,

המחשבות המשגעות הללו, הם בעצם תמצית של הכול.

כאן מתאסף הרצון להחליט שוב, לחבור לרגעים מיוחדים, כשהיו כאן.

נבראות התשוקות של לרצות, לגעת וכל כך לדעת.

כאן יוחלט אם לרוץ שוב לאותם מקומות, שרצנו אליהם באהבה המיוחדת הזו,

או כאן הוא המקום לשתוק.

יש משהו כל כך יפה בסבלנות של להמתין, לחכות מתי שהוא לרגע הזה,

שתשוב לה התקופה המיוחדת הזו.

מצד שני בתוככי תוכנו רוחש לו הר געש, ההר הזה שמתפרץ לו מבלי לחשוב.

אני, כך מדי פעם, מהלכת לרגעים בגן האהבה הזה, במחשבות עליו ועלי,

ברגעים של אני עם עצמי.

הרצון המיוחד הזה שנעצר לו לרגע, לתקופה, ונדחה כשכל המחשבות,

הרצונות מונחים לפניו.

התשוקה שהביטה והבינה שאל לה לרוץ אך מצד שני לא לשתוק.

היא עדיין בפינה, בסבלנות, אומרת לגעש, חכה! היא לא בורחת,

לא נעלמת ונאלמת.