ברגליי היחפות, על החצץ
חסר הערך, רצתי, להזכיר
לי כי מן האפר באתי.
הוא פוצע בי, מטמא את דמי.
כי לבי הרעב לנחמה,
לא ידע להסביר מכאוביו
לזה שנטש אותי
כמו בקרב במלחמה.
ממשיכה לרוץ יחפה
לפצוע עוד ועוד
בכפותיי הרכות
שהדם ימגר עלי ארץ
עד שאעלם,
מבלי שיידע למה.
נכתב על ידי
גלתיאה, אישה בת 63 מאילון, בתאריך 12/04/2012
(סיפור זה נצפה 1,784 פעמים)
