הילכת באדמת גן העדן שלך, 
ואני בשלי. 
כשפגשתי בך אדמותינו 
הפכו לאחת. 
ראינו זה את זו, מיששנו, 
לא ידענו שכל זה הוא 
זמן שאול. 

שלחת ידך וחדרת עורי. 
נגעת בכאב שאחר לא נגע. 
נגעת שם בלב שאחר לא חש. 
הבלעת את גן העדן שלי בשלך, 
זרמת בתוכי ואני בתוכך. 

כמה אהבתי את ה"ביחד" הזה. 
עד לאותו יום שניחתה מלמעלה, 
איך לא שמנו לב, חומה שחצצה 
בין גן העדן שלי לשלך. 

פעם ביקשתי להציץ. 
הנפתי סולם, טיפסתי מעלה, 
לראותך מהלך באדמתך, 
מנכש עשבים, מצמיח פרחים. 
החומה העצימה גובהה, 
הסולם אינו מגיע 
ואתה לי רחוק. 

הלוואי ויכולתי למצוא 
סדק אחד בחומה, 
שאוכל דרכו להציץ 
ושוב איך שהוא לגעת בך. 
אך כל שנותר לי עכשיו 
לשבת כאן מהצד, 
לתהות ולזכור 
את אדמת גן העדן שלך.