אבני הבוחן לקחו אותי, 
איתם, בדרכם מטה אל התהום. 
מחכים לרגע שאתן לנשמתי 
להמריא הרחק מתוכי. 

רגע לפני שצללתי למעמקי התהום, 
כשחשתי שכבר אין ביכולתי 
להגיש מעצמי דבר, לאף אחד. 
נשאבתי בחזרה מעלה 
אל מערבולת השקט התהומי שלך. 
רק השקט הזה ידע 
לנתב אותי אל החיים. 

בזריחה המחודשת הזו, 
כמו בימי בראשית, 
אני נוסקת מעלה 
מנערת מעלי את 
הגבולות הישנים, 
המחשבות הכאובות 
ונפתחת לחיים חדשים. 

כל חיוך שלך, כל ליטוף, 
כל משב רוח חמה, 
משיבים בי, שוב, רוח חיים. 
מרקידים בי, מחדש, שערותיי, 
מחזירים הצבע ללחיי.