בליבת שורשיי תחושות פתלתלה,
מלטפת קרניי זיכרונות חיים,
על איש עלוב אחד ואישה אבודה,
המחוברים במאוויים כאובים.

אני זרה לך, לוחשת.
אתה עונה לי, את כל כך מוכרת.
יש ואני לך אישה, יש וחשה כי
אני חיה רק בסרט.

מגלפת מעברים טרום גירויים,
כשפרפרי בטני נטרפים.
אך אתה עדיין זועם, קר ומנוכר,
בלבך גרים בשקט גלמים מהעבר.

התלטף גם אתה פרפרים,
הנחבאים בערפל בו נעטפת?
אתה הרי יודע שמעופם חסר שלווה
בלב הווייתך.

בגיהינום הזה, צבעו עיניי ניצוצות.
אלה אשר הותזו אליך
להטיח שוב בך, את אותה השאלה.