כולם ניבאו לי שאגיע לגדולות. כן אני זה שתמיד הייתי הבדרן של השכונה, זה שתמיד עושה שטויות אך מצד שני תמיד ידעתי כיצד לדאוג היטב לבנות ולכל מי שראיתי לנכון שזקוק לעזרה. אם זה לשאול מהמכולת, כשהייתי מגיע בבקרים בשעות שהרבה אחרים עוד ישנו. עוזר לו לפרוק את הסחורה שהגיעה מהמטע. או הלחמים השונים שהגיעו מהמאפייה (אמנם אז עוד לא היה לחם שיפון, לחם אגוזים או כל הלחמים האחרים כמו של ארז), ארגזים על גבי ארגזים הנפתי מעלה, סחבתי אותם למכולת וסידרתי כפי שכבר ידעתי כיצד שאול אוהב. את ארגזי בקבוקי הקוקה קולה והבירה הלבנה והשחורה. זוכר שגם אם הייתי זריז נורא, השתדלתי לא לשבור ואפילו בקבוק אחד. כך הייתי "הבנדיט" השכונתי והעזר כנגדם.
עד שהגיע מועד הגיוס לצבא. ליחידה מובחרת הצטרפתי כשגם אחרי מחבלים רדפתי. עברו להם שלוש שנים וכפי שכל אמא עברייה טובה, המצפה שבנה יעשה משהו טוב לעצמו ובעיקר לה. נרשמתי ללימודי משפטים אשר הצלחתי בהם, ממש סטודנט לדוגמא.
אהבתי לרוץ והרבה, אם בגבעות ובהרים אם זה על חוף ים סלעי. שעות רצתי ולמוזיקה טובה הקשבתי. ככה כל בוקר לפני צאתי לעבודה יצאתי לריצה על חוף הים, השמש הגיחה בשמיים ואותי במעט סינוורה, אינני יודע מה קרה אך מתי שהוא התעוררתי ומצאתי את עצמי בחדר עם ווילונות לבנים כשלידי מחוברת אינפוזיה. אני מנסה להדוף מעלי את האינפוזיה אך אחות אחת נכנסה ועלי צעקה, היי תירגע. מה אני עושה כאן? שאלתי. הרי רק לא מזמן על חוף הים רצתי. הקשב לי, אמרה, הלא מזמן הזה שאתה מדבר עליו היה לפני לא מעט זמן.. לא אגיד לך כמה. אני מסתכל עליה, לא מבין מה קורה. מנסה להיזכר מה קרה ונאדה, שום דבר. את יכולה להסביר לי ביקשתי, כן ענתה, נמצאת חצי מחוסר הכרה בחוף הים והובאת אלינו. זוכר מה היה? שאלה. ממש לא. עניתי.
רופאים באו והלכו. מסתכלים לי לתוך האישונים, בודקים פה ושם ואותי גם שואלים. אם חש שיפור, אם זוכר דבר מה. אני ממשיך להשיב לשלילה. אומר כלום, חור שחור שכאילו לתוכו נבלעתי. בוקר אחד נכנס רופא שמאז שהתעוררתי בו לא פגשתי. כמובן קודם בדק אותי כפי שעשו האחרים, אחר-כך לקח כיסא והתיישב לידי. מצאו אותך בריון שכמותך שרוי על החוף, חצי מעולף ומדבר ללא הקשר. כאילו שפגשת את אלוהים. החליטו להביאך לכאן להמשך טיפול. יהיה בסדר הוא אמר לי. עם הזמן תראה שהזיכרון יחזור אליך ואז תוכל להשתחרר.
הזמן כמובן עשה את שלו, התחילו להציף אותי זיכרונות מאירועים שונים. נזכרתי בשטויות שאהבתי לעשות בבית הספר, נזכרתי כמה היה לי קשה בצבא, לא בצלילות שעשינו בקישון, בעיקר במארבים שעשינו כדי ללכוד כמה שיותר מחבלים. נזכרתי כיצד במרדף אחד, נפתחה למולי דלת ואישה עם תינוק בידה ניצבה מולי, הביטה לי לתוך העיניים ואני מהמבט הנוראי הזה שלה, התבלבלתי וכמעט בגלל זה ביחד איתה התפוצצתי, אך למזלי תומר חברי משך אותי בידו, רגע אחד לפני ש...
נזכרתי איך עליתי יום אחד את כל המדרגות של עזריאלי בריצה, כשבמעלה המדרגות חלפתי ליד בלונדינית חטובה שרצה כמוני למעלה, לפיסגה. כשהגענו למעלה, לאחר התנשפות קלה התחלנו לדבר ונבהלתי כי הבנתי עד כמה היא מוזרה. לקחתי את רגלי וטסתי למטה בחזרה, עד היום לא יודע מה היא למעלה שם עשתה.
את כל הדברים הללו ויותר סיפרתי לרופא שלבסוף החליט שמצבי טוב ושיכול להשתחרר. אורייה חברי הטוב משכבר הימים, שלא עזב אותי לרגע, גם בימים הקשים, בא לבית החולים ושחרר אותי. נתן לי את הקסדה עלינו על האופנוע ויצאנו משם בטיסה.
החיים חזרו למסלולם, חזרתי לעבודה בקצב סביר, הלקוחות שוב הציפו את משרדי וזכיתי בדי הרבה תיקים מעניינים. אורייה לא וויתר ולקח אותי איתו מדי פעם להפלגה. חזרתי לרכב על הארלי דווידסון האדום שלי, התחלתי שוב לצאת עם בחורות. בקיצור החיים חייכו אלי, אך עמוק שם, רחוק, עדיין ישנו החור השחור הזה, שמשום מה עד היום לא מצליח לפצחו ומה קרה לי עם האלוהים.
