הגשם ניתך לו עכשיו בעוצמה.
זה שבא לשטוף את כל הזוהמה
שכיסתה את הרכבים, שדבקה
בין השלבים, בין הרעפים.
אולי בכלל הוא זה שבא לשטוף
מעלי את כל רגעי הבדידות,
את כל תחושת הכבדות
שאחזה בי מימים ימימה,
את הכאב הנפשע הזה
שהיה מנת יומי ולילי.
ואני כאן עכשיו
סופרת את הימים.
סופרת את הדקות.
מונה את השניות,
עד לרגע בו אעמוד איתו
שם במדרגות הרבנות,
במקום בו פעם נשבענו כי נאהב,
שהאהבה לעולם תהייה מנת חלקנו.
שם במקום ההוא, כשפעם היתה אהבה
הוא יאמר לי את המילה הנוראה הזו
מגורשת, מגורשת, מגורשת
ויוסיף גם את מי לשונו
להתיז עליי.... זה כל כך נורא.
אך מהנורא הזה יודעת כי יוולד משהו טוב
אוולד חדשה, כאילו רק אתמול זה קרה
עת הגחתי אל העולם, עירומה, ללא כסות
ללא משא חיים, ללא עבר לא כואב, לא נפלא.
אך כשאוולד מחדש, שם על מדרגות הרבנות,
אהיה אחת אחרת, שונה, אחת שכל שמבקשת
זה לחוש שוב את האהבה.
לא עוד כאב, לא עוד מילה שלא במקום,
אלא רק אהבה, אהבה, אהבה.
אהבה שתהייה מנת יומי ולילי.
וידיי כפינכה תוגש לקראתך
למען תנחת ברכות, בשלמות,
להשאיר בה כל כולך,
את כל הווייתך.
נכתב על ידי
גלתיאה, אישה בת 63 מאילון, בתאריך 12/04/2012
(סיפור זה נצפה 2,189 פעמים)
