היו לא מעט ימים בהם
מצאתי עצמי כמו
ישובה בישיבה מזרחית, גו כפוף
ומשחקת בסביבון החיים .
מהדקת החוט חזק
לאטום חריצים חבויים
ידי כה כאבה מעוצמת האחיזה
כל כך רציתי לשחרר בשיא הכוח
לסובבו במהירות אדירה
אך הוא כאילו היה בשלו, סירב לצאת
לסיבוב החיים הכואב.
עכשיו כשהכול כבר מאחור
מרגישה שיצאתי מהחושך אל האור.
אך כל כך כועסת על עצמי,
שנתתי לכל זה שיקרה לי,
נתתי לפחד לגבור עליי
ולא ידעתי כיצד לצאת מתוכו
לעמוד על שלי ולומר מילה פשוטה אחת "לא".
אז באה לה פציעה לא קלה,
שכאילו העירה אותי מתרדמה
נכון שבאמת הייתי ב"קומה"
חודשיים ימים בין המוות לחיים
ואחר כך עוד שהייה של כך וכך ימים.
אז נכון, נושאת עליי צלקות לא קלות
כאלה שילוו אותי עד שעיניי יהיו
לעולמי עולמים עצומות.
אך מהמקום הכי הכי נמוך שאפשר
היה להגיע אליו, במקום הזה בו הייתי
יצאתי אחרת עם תובנה אחת ברורה
שכל שעליי זה עכשיו זה לחיות
ובטח שלא לתת לאף אחד בחיי לשלוט.
נכתב על ידי
גלתיאה, אישה בת 63 מאילון, בתאריך 05/05/2012
(סיפור זה נצפה 1,974 פעמים)
