הזמן מפורר את האדם
לאבק של מילים,
זורה אותו אט אט
על מדרכת חייו.
הזמן מפורר חלומות
איש ואישה לדמעות.
ומרטיב בזכותן
את מדרכות חייהם הנטושות.
עד שכבבואה ייראו
כוכבי הליל הפזורים.
נפש אדם קמלה
מתגוללת
על מדרכת חייו התשושה
ורוקחת אבק כוכבים
באבק האדם
למקלעת שיר.
נכתב על ידי
גלתיאה, אישה בת 63 מאילון, בתאריך 12/04/2012
(סיפור זה נצפה 1,959 פעמים)
