שבנשמה זו ידלק לו פנס התקווה,
שישטוף אור גאולה - קצה מנהרת האהבה.
ויבואו בקירבה שופעת שלומות ושלווה,
אהוביה ימלאו - הקדשה והקרבה.
אזי עדנת רוחה תמחה כל עכבה.
ישתלבו ביציר כפיה - "ככלי החסד השלובים",
בדמות "חוק האור והאהבה" שלנצח נשארים.
שבלב זה ישארו העוז והרוח,
ישלבו יצריו בתבונת תפישת המוח.
ששלל בחירותיו יפרחו - מלמידות לטוהר מידות,
ונסיונות עולמו בגדר - "ישיבות ללא עמידות".
שנפש זו לא תדע עוד מהו הצורך "לברוח",
תחבק עברה בחום - תחת הכמיהה לשכוח.
תצחק בהכרת תודה - בלי לגנוח,
ותתחבר למהות הפנימית - לרוות ולצמוח.
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 74 מבחו"ל, בתאריך 06/02/2010
(סיפור זה נצפה 4,327 פעמים)
