רציתי לספר הרבה פעמים,
על הלילות הארוכים עד כמה הם בודדים.
היו זמנים שבהם היינו תמימים,
בעצם חיפשנו קירבה וחברים,
לעיתים הדמעות זלגו על הלחיים,
ובחצות הכוכבים נצצו כיהלומים בשמיים.
אבל בלילות הבודדים ,מתעוררים הגעגועים,
אל המחשבות שעוטפות את אותם אוהבים.
ניסיתי לכתוב על מיני נושאים,
וגם להעביר מסרים מיוחדים.
לא תמיד זה נקלט בתובנה האנושית,
כי צריך רק מעט תחושה ריגשית.
אם כתבתי על אכזבות וכעסים,
קיבלתי תגובות מאנשים גסים ומחוספסים.
אם אכתוב על אהבות או הזדהות,
אקבל כהחזר שאני עוברת לשלב של התרככות.
ולכן עדיף להמשיך לחשוב בכל אותם לילות בודדים,
עד כמה קשה למצוא חברים אמיתיים.
מפני שככל שעוברים משברים,
רק כך גדלים ומתחזקים.
@אירית@
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 74 מבחו"ל, בתאריך 18/06/2010
(סיפור זה נצפה 4,778 פעמים)
