האדם כותב במהלך חייו,
מנגינות בשתי ידיו.
לפעמים המנגינה שמחה,
לפעמים נוגה.
לפעמים היא רוטטת ,
ולפעמים מהממת.
אך בכל המקרים,
אנו את המנגינות כותבים,
ואנו אחראיים על התווים,
כי את המנגינות שלנו שומעים גם אחרים.
כלי נגינה יש רבים,
ולהם צלילים שונים.
אם נצרף את כל הצלילים,
נקבל שירים פשוט מושלמים.
צלילו של כל שיר יהיה יפה כפליים,
אך תמיד שיר אחד ינעם לאוזנינו שבעתיים
.
יש שיר שהוא יפה ומיוחד,
ולכל אדם יש שיר שהוא שלו בלבד.
אם לא ישמור האדם את שירו רק בשבילו,
אם יקדיש משיריו לחברים שלו,
אז שיריו יהיו יפים ומיוחדים הרבה יותר,
ושירת החבורה תשמור על המנגינה שלא תגמר.
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 73 מבחו"ל, בתאריך 30/12/2009
(סיפור זה נצפה 4,732 פעמים)