ראיתי בהרים הרבה רכבות,
עולות בהרים ויורדות בבקעות.
פעם אחת הקטר התקלקל,
וכל הרכבת פסקה להתפתל.
כי העומד בראש הקטר - מוביל,
זקוק לכוח ולהט כדי להועיל.
ואז בכוחו לגרור אנשים,
גם אם הם בעצמם כקרח קרים.
אם בראש עומד לו אדם,
ובעורקיו זורם דם,
אז יצליח לא רק לגרור אנשים,
אלא להלהיטם ולשנותם לכל החיים.
משחקים, פעולות ,מסעות ,טיולים,
בזכרון אז עולים ורגש חם ממלאים.
עת להיות ביחד ועת לעזוב,
גם אם בלב זה גורם למכאוב.
כי הרבה פעמים גם העזיבה,
היא קיימת לבנייה מחודשת של רצון ותקווה.
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 73 מבחו"ל, בתאריך 10/01/2010
(סיפור זה נצפה 4,729 פעמים)