כשאני מתרצה כבר לפגישות,
זה אחרי הרבה זמן של חששות.
עברתי מספיק חוויות לא נעימות,
שאצלי השאירו חותם של תרעומות.
אבל כשאני כאמור כבר מסכימה לפגישה,
נשארת אצלי תמיד איזו סקפטיות נוקשה.
שכן אין מצב אפילו אחד פעוט,
שהכל מסתיים בעצם רק בגלל שטות.
בעיקרון פגישה ראשונה אמורה להיווצר במקום ניטרלי,
פוגשים אחד את השנייה ריאלי.
מנסים לגשש אחר דברים משותפים,
לפעמים זה זורם על גלים נכונים.
רק שבסוף לפחות בפגישות שלי,
לא קיים סוף טוב בשבילי.
אני לא מבינה את הלחץ של הגבר,
ההתנפלות עם הידיים לכל עבר.
רגע מה קרה לכולכם שאתם לחוצים?
למה יש לכם ביד נעצים?
לא שואלים אם מותר לגעת,
ישר ליטופים מחוספסים בלי דעת.
אני נרתעת ומתכנסת בתוכי,
כי לעניות דעתי זה אנוכי.
אתם חושבים רק על הפורקן שלכם,
ואיך אולי תצליחו להעביר איתי לילה איתכם.
מדוע צריך לחזור שוב ושוב,
שצריכה להיות משיכה הדדית כי זה חשוב.
המוח הגברי פועל אימפולסיבי,
ולא מעניין אם הצד השני נשאר פסיבי.
העיקר להגיע לסיבה של המפגש,
ולצאת כגיבור חדש.
אני רוצה שהתייחסו אלי כאשה בכבוד,
רק כך ישאר טעם של עוד.
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 74 מבחו"ל, בתאריך 13/01/2010
(סיפור זה נצפה 4,951 פעמים)
