לפני שנים רבות היה אי ובו שכנו כל הרגשות:
עצבות ,עושר, יידע ,וגם שמחה וגאוות.
כשכנה היתה שם גם אהבה,
וגם גרה ממש קרוב תקווה.
באחד הימים הודיעו לכל הרגשות,
שהאי עליו הם גרים עומד לשקוע למצולות.
הרגשות החלו בהכנותיהם לעזיבת האי נמרצות,
אספו חפצים ,וגם תיקנו את הסירות.
כולם מלבד אהבה ,שהחליטה להשאר עד הרגע האחרון,
וסירבה לעזוב את האי, עד שישקע לטימיון.
כשהאי כמעט שקע,
החלה אהבה לקרוא לעזרה.
היא ראתה את עושר על ספינתו המוזהבת,
וביקשה ממנו יד מושטת.
ענה לה עושר שאינו יכול לקחת איתו אורחים,
שכן ספינתו מלאה בזהב, ויהלומים.
החליטה אהבה לבקש עזרה מגאווה,
ששטה לה בספינתה היפה.
גאווה השיבה: " אני לא יכולה לעזור לך את רטובה
ואת עלולה לגרום נזק לספינה"
ניסתה אהבה לפנות לעזרה לעצבות,
אבל זו ענתה לה שעצוב לה ,והיא רוצה להיות בבדידות.
גם שמחה עברה ליד אהבה,
אבל לא שמה לב לקריאתה.
רק התקווה לחשה לה במשבי הרוח הסוערים:
"יגיע מישהו ואותך יציל ממשברים"
לפתע נשמע קול מעובר אורח קשיש,
"בואי אהבה למקום בטוח חיש".
אהבה הרגישה כה מבורכת ונרגשת,
ששכחה לשאול לשמו כשהגיעו בביטחה ליבשת.
שאלה את יידע לשמו של הקשיש,
והוא ענה לה זה "זמן "שמו של האיש
אבל מדוע ש"זמן "יעזור לי? שאלה אהבה
יידע חייך ואמר בתבונה:
"זה מכיוון שרק "זמן" מסוגל להעריך את גדולתה של אהבה,
ולכן את תהיי מחוברת תמיד עם התקווה.
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 74 מבחו"ל, בתאריך 11/02/2010
(סיפור זה נצפה 4,682 פעמים)
