לפני עידן האינטרנט והמדיה המהירה,
בסוף שנות הלימודים כתבנו אחד לשניה.
בספר מצועצע עטור איורים אישיים,
זכרונות שלחלקינו מעלים היום חיוכים.
היו שם כדוגמא הברכות הבאות:
"שתעלה ותצליח ותגיע לגבורות"
" על החלון ישבתי,
ולך זיכרון כתבתי,
פתאום נפל לי העיפרון,
וזהו סוף הזיכרון"
"סוד כמוס לפרה ולסוס
קבל או קבלי חיבוקים ללא היסוס"
לאחרונה התקבלו כאן תגובות,
מאחד שלא בא להזכר בו כלל אלא לבכות.
ברור מאליו שהוא בודד ודורש תשומת לב,
ואני צוחקת לפעמים עד כאב.
כי הרי כיצד יתכן שכבר קיבלנו מאמר פרידה,
אך עדיין האיש אורב מאחורי הצג בממתינה.
אולי יכנס שוב מאמר שלי חדש,
והוא יוכל להגיב ולהכפיש חחח ממש.
הפסקתי לספור כמה הודעות אני ממנו מקבלת,
לחלקן אני מגיבה, ולחלקן לא כי בלתי אפשרי אחרת.
רק שאת תשומת הלב ממני לעולם לא יקבל,
כל שעליו לעשות זה בפני להתנצל.
@אירית@
נכתב על ידי
Unattainable Tigris, אישה בת 74 מבחו"ל, בתאריך 09/06/2010
(סיפור זה נצפה 4,679 פעמים)
