הסלעים דמוממים עוצמתם מאימים אינם משיבים
הרוחות סוערות הרחובות ריקים מחפש תקווה לאחוז
בטיפת מזל הכל סגור ומסוגר ורק האיש ההוא בלוי
השיכור נע כעלה ברוח מנסה לאחז ולא מוצא מקל
הרחוב שוטף נחמה למצוא אותך ולא גם דומה לך
הימים קשים מנשוא הצער אותך לא אוכל לשאת
פעמים ניתקת הרוח באפי נשמתי זרוק לכל ואת
את כרוח המרפא יודעת לרחף ולא אותי נפל אני
צאי לשיכור המרה בפיו ואני הצער אותך לא נושא
כבד היום הליל מעיק הקירות זועקים עובש מכיל
מילה לא יוצאת ורק הדימעה כנחל זורם שוטף
את חיי מאז לכתך בטרם עת נחרב העולם
עצי הרחוב חרוכים הפרחים נבלו וגם דרדרים
אינם למצוא נחמה
שוכב ונחלי דמיעה שוטפים חיי עוטך שמלתך
כשמיכה על רואשי מריח אותך נחמה אחרונה
בטרם ריחה יפוג וכן חיי
נכתב על ידי
יוני 55, גבר בן 70 מתל אביב, בתאריך 02/07/2011
(סיפור זה נצפה 3,237 פעמים)
