אישה שהלכה לה
על רגביה בין בפרחי
הבר בחייה מר
מלוחים כבכי כל חייה
שנתן אהובה זה עתה
כל אשר יכל לתת
לה מרוריה.
אותם שדות שרעה
בלא ראו עינייה
שבה אהבה בחייה לפרוח
שם בדרך הנבוכה
והיסמין ישיב ניחוח
בשדות הזמן
לא אבודים המה
כל אביבים שבים לה
לכסות את כל קמטי פניה
רוח סתיו עצב בחייה
ילטף באור חדש ונוגע
הלך הסתיו
והחורף את שמורות עיניה
הבוכות יסגור לבוא האביב
יפתח בפרח לבן אותו
אגיש לה
ולא תבכה עוד בחייה
משאלותיה אשיב לה
בשחר אהבתה
בשיר שכזה
למיכלי
בהערצה ולא עוד
בכי בחייך
נכתב על ידי
יוני 55, גבר בן 70 מתל אביב, בתאריך 22/04/2012
(סיפור זה נצפה 3,509 פעמים)
