פורסת בפניי על דף לבן
כותבת בעצב וגעגוע לזמן
שלא ישוב הזמן שנבלע בתהום
העמוק של חיים הפרוסים על פני
שנים שנעלמו ברוחות ובגשמים
ששטפו את חיינו כסוף לסרט
מושלם
הסרט הזה מלוווה אותי עכשיו
אני קורא ולכל מילה משמעות
של זמן שלא עוזב אותי לרגע
כמו שמש שמאירה ביום קודר
מכה ושורפת חיים שלמים
וזכרוני מימך ובי משהו חסר
בי את הולכת ברחובות
של געגועים בילדים שגדלים
מפחד הלא ידוע גדלו לעולם
של אהבה ואת עושה את עצמך
כאילו אני אשם תמיד היו הם
משנתך

ואת כותבת נפלא ונקי כאילו
הכל היה נפלא מלבד היותי
לגעגועים ושחכת לציין
שהיום אני לבד כותב לגעגוע
שמשהו בי חסר
ואת עושה את עצמך כאילו
לא קרה כלום ואני אשם

והיום אני לא אוכל לאהוב
ואיני יכול יותר להאמין
באהבה
מאז עזבתי והרחובות
ריקים והבתים הם זכרונות
מופלאה של אהבה משפחה
ילדים ונכדים

חלפו ואני לבד גם כשאני
עם אחרת

את המכתב אני רואה אותך
ובי משהו זועק
למה אלוקים לקח לי אותך
ובתפילת הכאב והעצבות
של אבא שנפטר
ומאז את נשבת בתפילת
החרדה  כאילו אני לא
קיים

ולא אוכל להשיב לך
כי גם לי געגועים
שנשטפו במות אבא
שלא ישוב ואת כלואה
במותו

והחוסר הזה של
קריסה אל מול
משהו עמוק
שלא ישוב
אם אני אוהב
אותך עדיין שואלת
בסוף המכתב
שאלה שאין לה תשובה
שאלה שלאחר מלחמה
ומלחמה כמו מלחמה
יש את כל הרגשות
פחד כאב עצב חרדה
למרות הנצחון
יש הסימנים הטבועים
בנו כהורים לילדים ונכדים
נפלאים ועל זה ברכתי לך
ובזה אסיים
בגעגוע אם כי וכואב הוא

נכתב על ידי יוני 55, גבר בן 70 מתל אביב, בתאריך 29/04/2012
(סיפור זה נצפה 2,943 פעמים)

לסיפור זה נכתבו 1 תגובות     [ להוספת תגובה ]