על מנת להבין למה לא כדאי לנו לנצח בוויכוח, הבה נתאר את המהלך:
אנחנו מתווכחים במרץ, מביעים את דעתנו בנחרצות ולסיום אף מתבלים עם הוכחות לצדקתנו.
אנו חשים גאווה ותחושת ניצחון וסיפוק רב.
זה המקום לשאול את עצמנו: האם בכלל הקשבנו לפרטנר שלנו לויכוח?
ואם היתה הקשבה כלשהי, האם היא היתה אמיתית וכנה? האם יכול להיות שהקשבנו אך ורק
לעצמנו? ויכוח שאינו כולל הקשבה אמיתית ואמפטית לפרטנר, אינו ויכוח, אלא הרצאה.
מכאן, שהשאלה הבאה שעלינו לשאול את עצמנו היא, אולי הצד שכנגד במצוקה? אולי הוא חש מובס?
האם היינו רוצים להיות במקומו?
ברגע שאנו מבינים שזו תחושה מאוד לא נעימה, ושלא היינו רוצים לחוות זאת בעצמנו, בוודאי
שלא נעשה זאת לאחרים.
פרטנר מובס, אשר חש שלא הקשיבו לו, לא כל כך ישמח להתווכח איתנו בעתיד. הוא יתרחק
מאתנו, ואף עלול להחליף אותנו בחברים אחרים, שבחברתם נעים לו יותר להשאר ,
ושאינם מערערים את בטחונו.
מסקנה: עלינו לתת תחושה נעימה לפרטנר שלנו לוויכוח, גם אם אין אנו מסכימים לדעותיו.
אין זאת אומרת שאנו מוותרים על דעותנו הפרטיות, אלא פשוט מתווכחים עם כבוד לצד השני.
טיפ לסיום:
נסה דרך שלישית. דרך שבה אתה צודק, אך גם הפרטנר אינו טועה באופן גורף.
כבוד הדדי הוא הבסיס לתקשורת בין אישית נכונה.
