קשה לי להבין איפה ההגיון בכך שאדם מנסה, לכאורה, לחיות באורח חיים חיובי, לעזור לאחרים, לוותר על דברים שלא חשובים לו באמת, ואיכשהו נשאר אחד האנשים הבודדים ביותר על הפלנטה. המסקנה הראשונית היתה, שאנשים לא יודעים להעריך את זה מספיק, ושאם אני אתמיד בדרך שבחרתי בה, הם יבינו בסוף. מה שבאמת קרה, הוא שאותה התופעה חזרה על עצמה בכל קבוצה חברתית שהייתי בה. בגן אולי לא, אבל מאז, בבית ספר יסודי, בחטיבה, בתיכון, בצופים, במחנות קיץ של נוער  באוניברסיטה, בחילופי סטודנטים, בעבודה, במעונות, במשחקים של ביתר, והרבה פעמים, ובמיוחד, עם נשים, איפה שאמורה להיות אהבה - תמיד מצאתי את עצמי יושב על סלע גדול בצד, ומשקיף על כולם מבחוץ. זה כל הזמן מעלה אצלי את אותה התהיה: אם זה לא הם, זה בוודאי אני. אז מה אני אמור לתקן? מה אני כל הזמן 
לא בסדר

למה אני בורח  מאהבה מתבודד  כותב לכם לא מוצא קשר מתאים ורציף
או לא רוצה קשר .יש לי המון חברות אך אני מוצא את עצמי לבד
הנה ביום אהבה שלחו לי המון ברכות בקשו שאני יהיה רציני אבל משהו שם
עוצר אותי 
אולי אני מקבל אותן מובן מאליו אולי הן באות בקלות נמרחות עליי ואני מרגיש מאוים
ואולי חוקי הטבע פסחו עליי

תמיד הייתי בררן סרבן אהבה גם פה מעט הנשים שמצאתי עניין לפתוח בשיחה
וכשזה מתחיל להתבשל אני מכבה את האש או באה הרוח האכזרית מבחוץ ומכבה
את אהבה

אז כן יש פה אישה מדהימה שכיף לי אתה מדברים צוחקים יש את ההיא ויש את
חברות מהעבודה מהמגורים המשותפים בכל פינה ביקום אני מוצא אותן לכמה רגעים
ונעלם לעולמי

האם זה אני ?האם זה הגיוני ?האם זה גורלי ?האם זה ישתנה............

אז שזהו כנראה שהסלע איתן מחיי ועליו אני נשען
הלוואי שתבוא אישה מיוחדת שתפוצץ את הסלע הזה ותחדיר בי מה שאין בי
הלוואי שביום אהבה הזה בחשבון הנפש הזה אמצא תשובה לאהבה..........

ולכם הקוראיםשתהיה לכם אהבה אמתית מתוך תמימות 
ברכותיי הכנות לכך שכל אחת ואחד מכם תהיה זו שעת רצון
אמן


יצא לי שם של אדם נבון וחכם. ממש לא גאון, אבל יודע ללמוד, להתנהג, להתנסח בכתב ובעל פה בצורה תקינה. אני חושב שזה דפק אותי לגמרי. 

כשאני חוזר הביתה, מאוחר בלילה, בין אם זה מהלימודים, מהעבודה או מכל מקום אחר, זה מכה בי. אני לבד. אני קם בכל בוקר עם תפיסת החיים החיובית, שהפעם יהיה בסדר, שיילך יותר טוב, אבל בכל ערב מחדש, היא מתנפצת. אני משקיע מאמצים אדירים בלחשוב על איפה טעיתי, ואיך אני מתקן, ולומד להבא, אבל הם מאבדים מהערך שלהם כשזה ממשיך לא לעבוד. אף אחד לא רע אליי, אף אחד לא עושה בכוונה. יש אנשים שאני מוכן אפילו לעשות בשבילם הרבה, כי הם מפגינים כלפיי אכפתיות. זה לא עוזר לי. אני לא מרגיש בנוח להיקשר לאנשים, כי אז אני מתחיל לספר את סיפור החיים שלי, מבאס את עצמי, ואחר כך אותם. בשלב מסוים הקשר, שהתבסס על הצורך שלי באינטראקציה חברתית, הולך ונחלש. אני מהווה נטל, ואנשים לא אוהבים נטל. אני לא מאשים אותם, הנטל שלי כבד מנשוא אפילו בשבילי. ככה זה עם כל קשר שניסיתי לבנות. נחלש, נעלם, ומשאיר אותי שוב לבד. זה קורה גם עם האנשים שגדלו איתי מכיתה א`, שמהם הרבה יותר קשה להתנתק, וגם עם האנשים שהכרתי אולי לחודש מחיי, שאיתם, כשלקשר לא היתה סיבה להישאר יותר, פשוט לא קרה שום דבר.

כשאני לבד, זה כל הזמן. זה סתם ביום חול, בשבת, בחג. לא יוצא לבלות, לא מכיר אנשים חדשים, לא נהנה מהתמיכה שסביבה חברית ומשפחתית אמורות לתת, ולא מצליח להתמודד עם כל זה. התחושה הזאת גורמת לזמן להיות מעצבן, מאוס. אני חולם על התחלה חדשה במקום אחר, ואחר כך נזכר שגם שם יקרה בדיוק אותו התהליך. זה נעשה קשה יותר ויותר ככל שהזמן עובר; הבטחון העצמי ממשיך להיחלש ולהתפורר, על אחת כמה וכמה כשאין התקדמות; הריקנות מציפה בעוצמה חזקה יותר בכל פעם, וכשניסיון כלשהו נכשל - אני אפילו ברגרסיה. 

אין לי עדויות ממשיות להביא על העבודה הקשה שאני עושה. רובה פנימית, ככה היא מתחילה, ועדיף שבדרך כלל ככה היא תישאר. בכלל, לכתוב כאן זה לא עניין של מה בכך. אם הייתי מנסה לשרבט משהו על דף נייר, הייתי זורק אותו לפח אחרי כמה מלים, הולך להתקלח ולישון. כאן, איכשהו, אני יכול לרשום את כל מה שאני רוצה, לשמור, ובמקרה הכי גרוע להשאיר את הרשימה כגנוזה, ולא לפרסמה לעולם. למעלה משנה לא פירסמתי פה כלום, הרבה דברים נשארו אצלי ברשומות, ומי שהמשיך לקרוא עד נקודה זו, יידע גם שכנראה לא יופיעו לעולם בפרהסיא התפוזית. 

לגבי לצאת מזה - אני כבר לא בטוח שבא לי. אחרי  שנות קיום, אני מבין עם הזמן שחיים של בנאדם נורמלי כבר לא יהיו לי. את הילדות פספסתי, את שנות ה-20 אפילו לא התחלתי כמו שצריך, ומי יודע מה צופן לי העתיד. יש לי פצע, פצע שמקורו כנראה בבית, אבל התרחב במשך השנים,