מצאתי לנכון בשעה מאוחרת זו לכתוב על

התוגה העוטפת בדומיה ובלבי  משאלה

ולא אשאל

רק אומר:

אני הולך בדרך אהבתי אישם בין הדימדומים

בין היום ללילה בין יום השואה ליום הזיכרון

מנסה לשמוח ביום העצמאות אולי גם לרקוד

כמו כולם ואולי גם קצת למצוא מקום להתעלס

אך הקווים הדקים שמפרידים בכל ההמולה השמחה

העצב קיים ונקודת שבר חוצה אותם בקווים  עקומים

וסדוקים ומעלה תהיות...........

ידעתי כוכב עולה ולאור הירח אלך כוכבים זרועים מסביב

ומלא אהבות מרחפות אי שם עולות ונופלות ככובי השמים

ותוגה בי 

וכותב מתוך זיל של דמע בשיא חוצפתה כי כבר אמרתי

שלא אבכה............

אבל הכאב

הצער

מלישון ולחלום

ולמצוא מעטפה צהובה

ולא להשיב הן..............

משהו שעוצר משהו בכאב

משהו שמשאיר עוד לכתוב

אז הנה כתבתי מצאתי נחמה

ובכל זואת מערער בי משהו

מסתורי כבדרך כתיבתי

כדרך חיי כדרך ההולך

בתוגה