הזיכרון המתעתע
מכה בך פתאום
ללא אזהרה ללא רחמים
ללא סדר או הגיון בעולם אבוד
פה תמונה ושם תחושה
נוטלת אותך בהינף אל הרגע
הנה היא באה בחלום
ועוד חלום
איך היו ריחותיה המבשמים
ופתאום של אפור וגשם
ותחושת הבטן
של משהו חסר האוחז בכוליותך
וצביטת הלב מן הנחווה לראשונה
הרוח שעברה בעצים שליד החלון הירושלמי
הבית שגדלתי והמראות שעצרו את הנשימה
כשקיעת השמש בים בליל אוהבים
והולם זרות החלונות המציצים מן הגגות
הלב הרועד עם הנשיקה הראשונה
והקול בתוכך האומר תודה 
וסערת הרגשות והבכי המר
בחסרונה
קסם חיוכה הלבן
וחוש ההומור שלה
הנה אתה חוזה בדמותה
ההליכה אל השוק הנפלא עם הריחות
הקפה המהביל
המערכת המשמיעה צלילים טהורים
הנה אתה שומע צלילי אהבה ראשונים
קורא בדומיה  על צער האהבה
קונם אם אתן להן ללכת
מלחמה לי עם השכחה
אך היא לא האויב העיקרי
הסתיידות עורקי הלב
וקרישת דם הנפש הן
הממד השלישי הנמוג
אל הגלויה השטוחה
היום יום הנפרט לסדר של עמל והישג
בקיצור אהבות אהבות
לעניות דעתי
לא המודעות או הביקורת
ואפילו לא החקירה העצמית הן העיקר
אלא נס הפליאה ונפלאותיה
אכן הפליאה לא הבריאה
שהרי נהיר לי ומוחלט הוא
שללא ערפל החסד
וקסם הרוח
אין החיים חיים
וכי חיים מעוורי יופי
וקהי חושים
אינם ראויים לאהבה

וכל האהבות וכל הנשים
מעטרים ימים ולילות
באהבה שאין לה סוף
ואמש אפילו כבר לא
יכולתי ומצאתי אותה
מנגנת לי שיר אהבה
בלילה אפל וקודר
זרמתי מרוב עומס
נמאס מלחיות מחלומות
וכתיבה שאין לה סוף

 היה טוב....

נכתב על ידי יוני 55, גבר בן 70 מתל אביב, בתאריך 25/07/2012
(סיפור זה נצפה 3,341 פעמים)

לסיפור זה לא נכתבו תגובות     [ להוספת תגובה ]