חלפתי על פניה בריצה רגועה
בדרך אל הפארק המיוער,
בשביל הגישה הקצרה
שהוביל למעלית שפנתה למחלקה.
הייתה היא אחות בבית החולים
לימים בו עבדתי בחדר מיון,
בת צחוק על שפתיה וארשת חולין
על הבוקר משהו לגיוון.
עבדה היא במחלקה הכירורגית
כולם אמרו שהיא הרבה מתבדחת,
אך כשטיפלה במנותח היה זה ברצינות
פיזרה הוראות לצוותה בשפה קולחת.
"נדיה הוא שמי" קראה לי באחד הבקרים
"בוא בצהריים ונשתה מרק, בפנים חמים",
ואני בתחילת הריצה לפארק
מתחמם ומיד ניצת.
ואכן היה זה חמים
ואני בארשת של ביישן,
חשבה שאני סתם תמים
שאין בי את אותו חיישן.
סידרה לי מיד עבודה במחלקת מיון
היא במזגן,
ואני במחלקה שדמתה לסיר טיגון
על הקיר לרגע נשען.
ככה עברו שלושה חודשים
אני באימוני ממשיך להתמיד,
נדיה בפנים, איפה שחמים
ואני על פרק ידי עם שמה חרות על צמיד.
עקרתי לניו יורק והיא נשארה פה עם בת צחוק
התחלתי מיד ללמוד,
נדיה נשארה לעבוד כאחות
ואני השתדלתי להגיע יותר רחוק.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 21/01/2011
(סיפור זה נצפה 3,111 פעמים)
