כל כך קרובה ובכל זאת רחוקה
אני מצטופף לי בפינה,
האור בקצה המנהרה
שולח אליי אלומה רכה.
מכירך כבר שנים
יפה, מתוקה ומוכשרת,
מרבה הפגנת כישורים
כשאני רואה אותך את תמיד זוהרת.
חיוך מקסים על הפנים
צחוק מתגלגל חרישי,
מסביב מספר שכנים
מביטים בי תוהים מי אני.
אז איך זה שאני עדיין בפינה
ואת לי שולחת גיצים?
מתי זה אגיע לקצה המנהרה
עם חיוך על הפנים?
אולי אם תרדי מהעץ עליו טפסת
אצליח בצילך להצטופף,
לראות שהאור המרוחק הוא אמיתי
ולא אור מרוחק.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 06/02/2011
(סיפור זה נצפה 3,229 פעמים)
