הזיעה ניגרת מפניי, עוד 2 מייל לסיום האימון, ואני, כרגיל, מפר את קוד הריצה הנכונה ומגביר על אף העייפות הרבה. והנה היא מופיעה בריצה אל מולי, 165 סנטימטרים של יופי סלאבי וריצה יפה ומתגלגלת.
מיד שוכח מכך שאני בסיום הריצה המתוכננת, ועל עייפות אין מה לדבר, ופונה בכיוון ריצתה, מציג את עצמי בשמי וזוכה לתגובה מחויכת בשמה גם כן.
אומר לעצמי: "טוב, אוסיף עוד מספר קילומטרים לריצה, כי מה זה כבר בשבילי? מתחיל בשיחה שוטפת עימה, קצב ריצתה איטי משלי ואני מתיישר לקצבה ונכנס, שוב, לקצב שיוט נוח.
היא אחות, באחד מבתי החולים בחיפה. רצה פעמיים עד שלוש בשבוע, זה מספר שנים. מחמיא לה על סגנון ריצתה ומנסה לשכנעה שתתחרה, כי הקצב שלה מהיר מרצות מתחרות שאני מכיר. טוענת שאין לה עניין בריצה תחרותית, וכי חברה מקנה לה ואינו אוהד ריצה, אך גם הוא ספורטאי, צנחן חופשי.
השיחה נמשכת ואני כבר מזמן עברתי את גבולות מרחק הריצה שתכננתי לאותו אימון ומלקט פרטים נוספים. בת חיילת, בן חייל, והיא סך הכל בת 40, קטנה, בלונדינית וחמודה.
מגיעים לסוף הריצה ואני קורא לעברה: "אם חבר שלך יפסיק להיות רציני, הודיעי לי, אני אכנס לתמונה. והיא עונה בחיוך: "נראה, להתראות!"
ואכן, אני פוגש אותה, מדי פעם, תוך כדי ריצתה ונהנה מאוד מחברתה.
