היום בערב המרתון, והבוקר החל רע. אני מרגיש רע. כל היום נצמד לאסלה. ממש רומן התפתח ביני לבין חלק זה של חדר המלון.
לא מבין למה דווקא היום. הרי אני מנוסה מאוד. זהו המרתון ה-41 שלי ונראה שהכל יורד לטמיון. השעות נוקפות, אני שוכב במיטה. שותה הרבה, כפי שצריך להיות, ועדיין מרגיש רע.
נוסע למקום הכינוס. עורך חימום. לא טוב, מבשר רעות.
מתייצב בקו הזינוק, באזור B, לפי זמן המטרה שלי. מרגיש מיובש, מבקש מרצה בריטית שלידי לגימת מים מבקבוקה. היא טופחת לי על השכם: "יהיה בסדר, תראה זה יעבור."
יריית הזינוק. אני פורץ קדימה, רץ בזהירות את שלושת הקילומטרים הראשונים. עדיין מרגיש רע. חושש שלוקסמבורג תהפוך ללוקסמברוך. מישהו נצמד לצידי ואומר: "אני רואה שאתה רץ בקצב קבוע בהתאם לשלי. אפשר להצטרף אליך?
אני עונה: "ברוך הבא, אני מקווה שאעמוד בזמן המטרה שלי, אני לא מרגיש טוב."
"אני אמשוך אותך אומר לי, ושמי ריק מאנטוורפן."
"מאיר", אני משיב.
מתפתחת בינינו שיחה מעניינת על מוצא האדם הקדמון, וכיצד מצייד שרץ אחרי הציד שלו הפך להיות רץ מודרני.
מגיעים לקילומטר ה-35 ואני מתחיל להגביר. ריק פולט קללה, יש לו עווית באחד השרירים. הוא מתעכב חליפות אחרי ושוב סוגר. אנו מתקרבים לנקודת הסיום, שהיא בתוך מחסן ענקי. 500 מ' לסוף ואני פורץ חזק קדימה ומסיים בספרינט יפה וכמעט נופל לאחר קו הסיום. ריק מסיים אחרי.
אני לוחץ את ידו והוא את שלי. נפרדנו כידידים. סייענו זה לזה.
מוותר על המקלחת, מתלבש, ויוצא להסעה שתביא אותי אל המלון.
עוד ריצת מרתון שסיימתי. לאחר הכל, גם ההרגשה הרעה והכושר המעולה שלי עשו את שלהם. אני מרגיש מעולה ומרוצה.
חזרה לארץ, לאתר נפגשים.
