פתיתי שלג מתחילים להסתחרר באוויר. האוויר קר מאוד. 12 מעלות צלסיוס מתחת לאפס. מישל מדדה קצת מאחוריי, עיניה זולגות דמעות, אך הן קופאות על לחייה מיד בהיווצרותן.
אנו רצים בשבילים בו נהגה לרוץ עם חברה כריס. כן, בגללו היא בוכה. כריס שכה אהבה, שבשל עקיצת חרק באסיה הרחוקה, חלה ומת בלי לדעת ממה.
אני מנסה לעורר את מישל להגביר את הקצב, היא רועדת, לא לבשה את בגדי הריצה המתאימים. מסיר מעליי את הגורוטקס ונותן לה אותו ביודעי שיהיה לי קר.
אניצי קרח על גבות עיניי, מבקש ממנה להגביר. היא נענית ומגבירה את ריצתה.
סיימנו 12 ק"מ בפתח הדיינר. השעה שעת בוקר מוקדמת ובעל המקום מזמיננו להתחמם בפנים ולשתות קפה חם. "על חשבון הבית" הוא אומר.
אח מבוערת בחדר פנימי.
התפשטנו לגמרי. בגדי הריצה מתחילים להתייבש.
אני ומישל עירומים לגמרי, נהנים מהאש המתפצחת באח.
מישל מתקרבת אליי ומצמידה את שפתיה לשפתיי. "לא" אני אומר "זה מוקדם מדיי." "אתה צודק" היא עונה.
הבגדים התייבשו. אנו מתלבשים ובעל המקום מביא לנו קפה חם. לוגמים בשתיקה, מסיימים ומודים לבעל המקום.
נכנסים למכונית. אני נוהג בשתיקה. מישל מניחה ראשה על כתפי. אני נאנח, "איזו אהבה הייתה ביניהם, והכל בשל עקיצת חרק מסתורי."
מוריד את מישל בפתח ביתה. "אולי ניפרד לזמן מה" היא אומרת. מהנהן בראשי ומפליג לביתי בדממה.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 03/02/2011
(סיפור זה נצפה 3,121 פעמים)
