טיסת הקישור תצא רק בעוד כשעתיים. החלטתי לצאת החוצה ולשאוף קצת אויר. קר בחוץ. שלג קל יורד, מה שלא מפריע לי לשבת על ספסל בסמוך לכניסה הראשית לנמל התעופה.
אני מביט באנשים החולפים על פני, ממהרים עם מזוודות אל אולם הנוסעים החמים. בליל של שפות וילדים קטנים מתרוצצים בין מזוודות לבין הורים עצבניים.
לידי מתיישבת אישה צעירה, בשנות השלושים לערך, ודמעות זולגות על לחייה. היא מביטה בי ומבקשת ממני: "האוכל להשעין את ראשי על כתפך." אני מיד חושד. האם היא נמצאת עם מישהו ומנסה למשוך אותי למלכודת כדי לשדוד אותי, חלילה וחס? לא רחוק ממני שני שוטרים חמושים המביטים לעברנו ומחליפים ביניהם מבטי שאלה.
"בבקשה" היא ממש מתחננת "יצאתי לשאוף אויר צח. טיסת הקישור שלי יוצאת בעוד למעלה משעה." ותוך כדי היא שולפת את הכרטיס שלה ומראה לי. ואכן, יעד הטיסה שלה זהה לשליף ווניפג שבמערב.
"גם אני טס לשם" אמרתי לה והראתי לה את כרטיס הטיסה שלי.
"מיה" ותוך כדי פליטת מילה זו היא מניחה את ראשה הקטן על כתפי והדמעות ממשיכות לזלוג. אני מעז ללטפה והיא אוחזת בכף ידי הימנית ומצמידה אותה בכוח את לחיה הימנית.
"מאיר" אני משיב לה "מישראל."
היא נרגעת. הבכי העצור פוסק. היא אף נרדמת. השלג ממשיך לרדת קלות, הזמן נוקף, העליה למטוס תיכף תתחיל. אני מעיר אותה בעדינות ושואל אם היא רוצה עזרה בנשיאת מטענה הקל. "תודה" היא משיבה "אין צורך."
אנו צועדים במרץ אל שער הכניסה לשרוול. עוברים בדיקה קצרה. היא פונה למחלקת עסקים, אני למחלקת תיירים. נעצרת, ניגשת אליי ומנשקת אותי בעדינות על שפתיי. "תודה" היא אומרת ונעלמת מעיניי.
אני מתיישב על המושב שהוקצע לי ותוהה מה קרה פה? מדוע האישה הצעירה והיפה, ששמה מיה, מדוע היא בכתה ולבסוף חייכה.
לך תדע.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 05/07/2011
(סיפור זה נצפה 3,114 פעמים)
