זו פעם שניה שאני פוגש אותה לא במסלול הריצה. והיא יפה מתמיד. היא מהלכת בחן נשי רב כפי שהיא נוהגת לרוץ.
הפעם פגשתי אותה כשעתיים לפני תום המשמרת שלה. בגדי האחות הולמים אותה יפה.
קידמה אותי בסבר פנים יפות ובחיוך הרחב האופייני לה.
אימא לשני ילדים. בת קטנה ובן בוגר, אבל ניראית צעירה מגילה.
אני הולך ומתאהב בכל פגישה והיא מסרבת לצאת איתי. היא לא דוחה אך עדיין מסרבת.
אנו מסבים יחדיו אל שולחן משרד המחלקה בו היא תורנית הערב. משמרות ארוכות לה, לפעמים משמרות כפולות.
אני מספר לה על תקופות המילואים שלי, על המצאות תחת אש, על היחלצות ממוות כשהקליעים שורקים מסביבך. ממשיך בתקופת לימודי בארה"ב, עושה אתנחתא ושוב שואל: "התצאי איתי?" ושוב היא מסרבת בחיוך, סירוב אך לא סירוב.
שואלת אם אני רוצה קפה, שואל אם יש נטול קפאין והיא עונה שלא. מוותר. חוזרים לדבר על המשפחה. מבקשת שאכתוב לה מכתב לחברת 'מי כרמל' האחראית על אספקת המים בחיפה ולציין במכתב שהיא רוצה הפרדת חשבונות המים שלה ושל אורחיה הזמניים השוהים בדירתה. כותב את המכתב. ושוב אני שואל: "התצאי איתי?" היא מחייכת ואומרת: "אתה יודע עליי הכל". ואני משיב: "אני מת לנשקך".
הזמן נוקף, השעה מתקרבת לסיום המשמרת. מבקשת שאחכה לה בחוץ בעת שתעביר משמרת לאחות הלילה ותחליף בגדים.
היא יוצאת אל אוויר הלילה הנעים. כמה שהיא יפה. מלווה אותה לביתה למרחק הליכה של כ-5 דק'. "הנה כאן אני גרה, ועכשיו אתה יודע".
"אני מת לנשקך" אני אומר לה "ואפילו בגב היד". ניגשת אליי ונסוגה תוך כדי חיוך. נראה שלא אצליח. מאחל לה לילה טוב וצועד לביתי תוך תהייה עד מתי יהיה זה משחק של חתול ועכבר ועד מתי היא תפנים את העובדה שאני מחזר אחריה ברצינות.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 01/09/2011
(סיפור זה נצפה 3,025 פעמים)
