כשעדיין היינו ביחד, רציתי מאוד לקנות לה מתנה. היא סירבה בתחילה בתואנה שהיא איתי מפני שהיא רוצה בכך ולא בשביל מתנה כלשהי.
אני לא ויתרתי. מאחר ורגשותיי כלפיה כבר היו ברורים וחזקים דים החלטתי לחכות ל'יום האישה הבינלאומי' והזמנתי לה, מאחת החנויות היותר יקרות במרכז הכרמל, שמלה דקיקה, קייצית, בצבע תכלכל עשן וזוג נעליים תואמות, שהתאימו לכל שמלה או בגד מפואר או לכל ג'ינס פשוט. את מידות השמלה והנעליים כבר ידעתי מראש ולא היתה לי אפשרות לטעות. לזה צירפתי ברכה מהודרת ושושן צחור קטן עטוף בנייר צלופן.
ביקשתי מבעלת החנות שתזמן אותה לחנות, ביום האישה הבינלאומי, ותגיש לה בהפתעה את מתנתי, שעלתה ממון רב.
כשהיא קיבלה את שיחת הטלפון, התירוץ היה שזו מתנה מהוריה בארה"ב ולכן היא מיהרה במכוניתה לחנות, ומה רבה היתה הפתעתה כשקראה את הברכה ונוכחה לדעת שזה ממני.
היא התקשרה אליי, נרגשת, והודתה לי מאוד, והבטיחה שהיא תלבש את השמלה ואת הנעליים התואמות בחתונת אחיה, שנערכה כחודשיים לאחר מכן.
ואכן, בתמונות היא נראתה מהממת. אכן הצלחתי במתנתי.
כשבועיים לאחר מכן היא מודיעה לי בחגיגיות שאת נעלי התחרות שהזמנתי היא כבר שילמה ולא נותר לי אלא לקבל זאת.
אכן, מתנות, הדדי, והכל מתוך אהבה זה לזו.
עכשיו, היא שם, מעבר לים, מתגעגעת בטירוף, ואני פה כמוה, נזכר בכל רגע איתה. והיא מחכה שאחליט, שאבוא, ואני לא רוצה, פשוט לא רוצה...
