שוב בוקר, שוב אותו מראה נדוש
הדרך העולה בקו ישר אל פסגת ההר,
שוב עולות ומטפסות המחשבות עם אותה דרך
על איך שאני ואת התעוררנו והמעטנו בכך ערך.
שוב בוקר, השכם, אני צופה אל ההר
מתלבש בבגדי הריצה ונעלי הריצה ורץ לאורך החוף,
ומצדי אותו ההר שהדרך העולה בו היא בקו ישר.
וברגע של יאוש אני נתקל באותה אחת שוב.
שוב בוקר, ואני רץ איתה בשמחה
שוכח מההר, מהצפייה בו ומההמתנה המשמימה,
היא תמיד מרבה לחייך ואני לא שוכח להסב את תשומת ליבה
אל רכס ההר שמלווה אותנו לכל מסלול הריצה.
שוב בוקר, ואני והיא בדרך חזרה
מסב את מבטי מידי פעם אל הכביש המהיר,
משתדל בשבילה לשייט ולא להיות בריצתי יהיר
עד לרגע שנו נפרד ממנה ומשתדל למתוח ברגליי כל שריר.
שוב בוקר, שוב ערב ושוב העליתי איתה במאמציי חרס.
