אוניברסיטת קורנל, איתקה ניו יורק.
זה מספר חודשים אני לומד בפקולטה למינהל בתי מלון. היום אימון קל מוקדם בבוקר ומחר אליפות המכללות של ארה"ב. חצי מרתון קשה מחכה לי. עיני הסגל תלויות בי ובעוד מספר רצים של האוניברסיטה.
השעה ארבע וחצי לפנות בוקר ואני יורד לחדר התרבות של המגורים. שם בין ארונות הזכוכית מספר גביעים בהם זכיתי בשם האוניברסיטה. מוזיקה קיצבית חרישית מקדמת אותי. אני נכנס מבעד לדלת המהודרת הרחבה ועיניי נתקלות במחוללת צעירה וחטובה הרוקדת לצלילי תופים; כנראה סטודנטית חדשה שלא בדיוק יודעת את כללי המקום.
"בוא הצטרף אליי רץ ארוכות" היא אומרת בנשימה חפוזה.
"אני לא יכול" עונה לה "מחר אליפות המכללות ואני חייב את האימון המסכך."
"עשה משהו שונה" היא משיבה "זה גם ישפיע לטובה, הרי את ההכנה כבר ביצעת"
"ניחא" אני עונה "את צודקת."
מושכת אותי בזריזות אל מרבד שפרשה על ריצפת העץ ומסובבת אותי במהירות; מתפתלת סביבי ומלטפת את גופי בחושניות, ואני מתחיל להזיע לא בשל הפיזוז האירובי הגבוה אלא בשל ליטופיה הברורים.
"האלה טייץ של רכיבת אופניים?" היא שואלת.
אני מוריד ראשי אל עבר מפשעתי ורואה את הבליטה הנוצרת כמו בטייץ של רכיבה על אופניים ועונה לה, קצת מסמיק: "לא, אלה טייץ לריצה אלא שהבליטה היא בליטה מהמקורות."
"הבנתי" היא משיבה "וכאן מסתיים המחול שלנו אישי הצעיר."
תופסת באחת את המרבד, ביד שניה מגבת פרחונית ואצה רצה לה מבעד לדלת הרחבה. ובאותו רגע נכנס בין זוגי לריצה ואומר: "נראה שתפסת לך את הסטודנטית למינהל עסקים, היא אחת הרקדניות הטובות בעיר ניו יורק. בת 28, ותואר ראשון באמתחתה. ומה בדיוק עשיתם פה שניכם? הרי השעה מוקדמת מדי לערב תרבות?"
אני שוב מסמיק ועונה: "חוללנו, אבל נשבע לך לא חיללנו!"
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 29/03/2011
(סיפור זה נצפה 3,191 פעמים)
