ככל יום בשבוע, חם ולח אף על פי שזו שעת בוקר מוקדמת.
עוד מייל לסיום; בקצב הרפייה לאחר אימון הפוגות קצר. מגיע לסוף השביל, היכן שהכביש מתחיל ומסתיים במכון הימי למחקר. בעיקול חונה מרצדס כסופה, מכונית ספורט ממורקת למשעי ועל הכנף הקדמית נשענת אשה יפה, שיער שטני, נושפת מסיגריה בהנאה מרובה.
"יופי של רכב" אני פולט לעברה וממשיך בריצה, והיא עונה: "ואני, עצור רגע, לאן אתה ממהר"?
"טוב" ממלמל "מייל לסוף, אהיה מנומס".
ניגש חזרה אל הגברת, מושיטה את ידה ולוחצת את שלי. "גלוריה" מציגה את עצמה
"ואתה"
"מאיר" אני עונה.
בוחנת אותי מכף רגל ועד ראש, "יפה מאוד" היא פולטת. גוחנת לתוך המושב האחורי ושולפת פחית רד בול. "משקה אנרגיה לרץ הצמא". נוטל ברצון ומתחיל לשתות.
"את נהנית מהכביש הסתמי?" אני שואל.
"רק מחכה לחברה, ניגשה להתרענן בנוחיות".
"ואתה?" היא שואלת "כמה מייל רצת?"
"10 מייל צנועים" אני עונה.
לידנו נעצרת בלט עוד אשה יפה, בשנות השלושים אני מעריך.
"תכירי" גלוריה אומרת. "רץ".
גוחנת שוב לתוך הרכב הנמוך ושולפת כרטיס ביקור. "שמור" היא אומרת. "אם ייזדמן לך להיות פעם בלוס אנג'לס קפוץ לבקר".
מודה לה, מנפנף לשלום וחוזר לרוץ את המייל האחרון שנותר לי. גופי התקרר כבר לגמרי. 25 דק' שהיתי בחברתה.
בעוד אני מתקרב לבת גלים המרצדס עוברת במהירות, מאיטה לידי וגלוריה קוראת "שמחתי להכירך., אשמח לראותך בעיר הכוכבים. ואני עונה: "גרתי שם בעבר, תקופה קצרה, האמת לא מצא חן בעיניי. להתראות ונסיעה טובה".
אני פונה לחוף והמרצדס ממשיכה לכיוון בית חולים רמב"ם ומשם ליציאה הצפונית מחיפה לכיוון דרום.
עוד סיום מעניין לריצה שיגרתית.
