אוי כמה זה כואב
אני בקילומטר ה-20 דואב,
השריר מאיים להיקרע
אני הורס את כל העונה.
לונדון כולה מריעה
קדימה, קדימה, זה לא נורא,
לפתע נמתח לי הארבע-ראשי
ואני מרוב יאושי
מתחיל לצלוע על רגל אחת,
מבכה את הכאב שעלי ניחת.
קולות רועמים של עידוד
"אל תפסיק!"
נשען על עמוד
מתחיל שוב לרוץ בחיוך רפה
עובר ליד דיינר, מריח קפה.
לפתע כאב חד ומאיים
אני קורס באחת ודומם,
שני חובשים אלי נזעקים
מתחילים בטיפול ועיסויים.
שוטרת יפה מתכופפת לעברי
"האם אתה בסדר חמודי?"
משתנק מעוצמת העיסוי או מיופיה הרב
מתעודד אל מול חיוכה הרחב.
גוחנת היא לפתע אל פניי
מגע שפתיים חמימות על לחיי,
אני מרוב תדהמה
הרגשתי לפתע כוח רב בגפה.
התרוממתי באחת ואמרתי לה:
"אסיים את המרתון ויהי מה."
וכך אכן היה.
בסיום הריצה חיכתה לי הפתעה
אותה שוטרת שאיני זוכר את שמה,
לפי מספר החזה ביררה את שמי
ובאה לראות מה שלומי.
אכן סיום מעניין ומתוק
למרות הכאב שהמשיך אותי לחנוק.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 27/01/2011
(סיפור זה נצפה 3,004 פעמים)
