כמעט שנתיים חלפו.
כל בוקר, בחמש, כבר תחילת קיץ, אני מזנק לריצה היומית. לאחר שמונה שנים שבהן פשוט נמאס לי להתחרות חזרתי באחת לעשות זאת.
אני מבחין במישהי שצופה בי מהמרפסת של "בית סקנדינביה". שיער שחור, אישה יפה. לאחר כ-50 דקות אני חוזר לנקודת ההתחלה, מביט למעלה ושוב רואה אותה, הפעם כשהיא מבחינה בי היא גם מחייכת קלות.
ממשיך הלאה באימון, מספר אינטרוולים ארוכים ומהירים. חוזר לנקודת ההתחלה שהיא גם סיום עבורי ושוב מביט למעלה והפעם המרפסת ריקה. פונה לחוף הים הסמוך, עושה מתיחות לשיחרור וחוזר הביתה בהליכה.
למחרת, השיגרה חוזרת על עצמה, ושוב אותה אישה צופה ומביטה בי בחיוך מהמרפסת של "בית סקנדינביה". אני מנופף לה לשלום והיא מחזירה לי ניפנוף. ברור לי שהיא מאחת מארצות סקנדינביה, שכן בית זה משכן אורחים לרגע או מתנדבים משם.
למחרת היא שוב במרפסת, אני מנופף לה היא מחזירה לי ומפליג לדרכי. הפעם הריצה ארוכה יותר ולאחר כשעה ומחצה אני מסיים והפעם היא מחכה למטה בנקודת הסיום שלי וכשהיא רואה אותי מסמנת לי שאגש אליה.
עושה זאת ומציג את עצמי. היא מציגה את עצמה: "אינגריד מריקיאוויק, איסלנד". שואלת אותי אם היא יכולה לארח לי לחברה בזמן שאני עושה מתיחות. "כמובן", אני משיב והיא ניגשת איתי לחוף ותוך כדי עשיית שיחרור היא מספרת לי שהיא במקצועה פסיכולוגית שהיגרה לאיסלנד מלפלנד הקרה בגיל 10 ושעד אז הייתה למעשה רועת איילים. היא הגיעה לריקיאוויק עם הוריה ותוך זמן קצר השתלבה בחיי עיר הבירה תוך כדי שהיא הופכת לתלמידה מצטיינת. וכך כמו בכל סיפור הצלחה, היא סיימה את התיכון בהצלחה והמשיכה בלימודי פסיכולוגיה. מאז היא עושה חייל בעיסוקה ואף מחזיקה קליניקה משל עצמה.
בת 32 כבר, רווקה, תומכת באימה שעדיין בחיים, והחליטה לעשות פסק זמן בעבודתה ולבקר בישראל.
סיימתי מתיחות ומיד מזמינה אותי לכוס קפה ועוגה בחדרה. אני מהסס אך נאות ולא הצטערתי על כך. נתגלתה בפניי אישה מיוחדת שלאחר מכן, כשהתפתח בינינו רומן, היא אכן הצדיקה זאת. כל טיול מבחינתה היה משהו מיוחד, כל התייחדות של שנינו היתה מיוחדת.
כך עברו חמישה חודשים, כשיום אחד היא מודיעה לי שהיא חוזרת הביתה ולעבודה. "אבל" היא אומרת לי "אני מאוד רוצה להינשא לך". לא ציפיתי לכך והייתי משיב לה בחיוב, אלא שאז אהבתי גם מישהי אחרת שלא הייתי איתה בקשר ישיר, ואני לא יכול לחיות עם אחת בראש ועם אחת בגוף.
היא פרצה בבכי ואני הרגשתי נורא, כאילו כל הזמן שביליתי איתה כל כך צמוד ויפה היה מעין רמייה, מה שהיה להיפך. "לפני שאני נוסעת אני אומרת לך שאני לא אוותר עליך ואמשיך שם לקוות שתחזור אליי".
מאז, היא דורשת בשלומי דרך ידיד שלי שמבקר אותה מדי פעם. וביום ההולדת האחרון שלי, כשהייתי במרתון אמסטרדם, היא שלחה לי מתנה כספית למלון בו שהיתי באמצעות ידידי. אכן לא וויתרה עליי, לפחות לא במחשבתה.
והיא אכן מחכה. אינגריד עדיין מחכה, ואני תוהה.
