אגלי זיעה מטפטפים מפניה המיוזעות
היא רצה בקלילות, אף כי לבושה בהתאם,
משקפי הריצה מגינים על עיניים חדות
והאספלט ברגליה בכל מגע פועם.
היא רצה לידי בלי לומר מילה
כך כ-10 דקות תמימות,
צעדיי המהירים מאיצים את שלה
והיא מצידה מגבירה בליווי נהמות.
"אתה רץ נהדר" היא אומרת באנגלית
"תודה, אני יודע" עונה לה גם כן,
"אני מפיניקס ארצות הברית"
"אריזונה" אני ממהר לציין.
מחצית השעה היא כבר צמודה אליי
זה הפך לאתגר מהנה בשביל שנינו,
השמש קופחת בעדינות מעליי
ולמעשה קופחת על שנינו.
הקילומטר ה-15 מגיע
והיא פונה אלי:
"אני חייבת לבית ספר לרפואה להגיע"
יש לי במעבדה איזו ספירת מלאי",
"סטודנטית לרפואה?" אני בשאלה מציע
לרוץ איתה בחזרה אני חושב לעצמי שכדאי.
שנינו מגיעים בחוזקה לכניסת הבניין
25 קילומטרים של הנאה צרופה,
והיא לפתע כבר לא מגלה בי עניין
באה, רצה ונשארה עלומה.
