וויניפג, מניטובה קנדה.
חורף מושלג, אך לא כבשנים קודמות, "אל ניניו" פורש את חסותו על פני הכדור הצפוני וחלק זה של קנדה מקבל מעט שלג וקור עז. בחוץ קור עז, מינוס 30 מעלות צלסיוס.
אני ולאה המארחת שלי מתיישבים בבית הקפה של המול הקטן הבנוי כמעט כולו מעץ טבעי ומחוצה לו מגרש החלקה קטן על קרח. ממש אידיליה. לאה ואני משוחחים על הסיכויים שלי להשיג אשרת שהייה קבועה במניטובה מה שיצריך טיסה לבאפלו בארה"ב.
לפתע היא אומרת: "בוא ננסה את מגדת העתידות שם בפינה. אומרים שהיא טובה, שהיא די ידועה לא רק בוויניפג אלא במניטובה כולה." אני מסכים וניגשים אליה והיא לא שוכחת להזכיר, כי הרי היא מנהלת עסק, שכך וכך הוא המחיר.
אני מסכים. היא בודקת את קווי החיים בכפות ידיי, ואני בספקנות גדולה אומר לעצמי: "טוב זרקת כמה דולרים תזרום עם זה."
לאחר מכן היא מסובבת את כפות ידיה על כדור בדולח ומספרת לי שממש בקרוב אפגוש דווקא בעיר הולדתי, בישראל את המיועדת לי. לאה צוחקת: "נראה שתצטרך לוותר על הטיסה לבאפלו, לחזור לישראל, לחפשה, לשאתה לאישה ואז לחזור לכאן בשביל להשתקע.
ותאמינו או לא, אכן פגשתי אותה. פה בחיפה. ומסתבר שהיא אותה אחת שכתבתי עליה את השיר: "זה התחיל במרתון ניו יורק 95, את השיר: "נסתרת" ועוד מספר שירים שמדברים עליה.
צ. קיימת. פגשתי אותה מספר פעמים במשך השנים והיא אותי. היא יודעת שאני רוצה בה. היא לא מסרבת ואף על פי כן לא מקרבת אותי אליה. היא רוצה אך לא עושה.
צ. היא מושא חלומותיי. אני רוצה בה, אך לא אחכה לה זמן רב. אני מתדפק על דלתותיהן של אחרות ומקווה שאכן אחת מהן תפתח לי צוהר ודלת אל חייה כדי שבאמת אוכל לישון.
אם צ. תקרא דברים אלה אקווה שתחליט כפי שכתבתי בשיר: "שמא יהיה זה מאוחר מדי." ותחליט "לרקוד איתי עד זיקנה."
לכו תדעו לכנה תדענה, כדור בדולח.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 16/02/2011
(סיפור זה נצפה 3,097 פעמים)
