לכדתי את עיניה
והיא לא התיקה אותן ממני,
סקרתי את גווה
והיא חייכה כלעומתי,
העזתי וירדתי אל רגליה
והיא סימנה לי.
ואז היא לכדה את עיניי
ואני הורדתי את פניי אל הרצפה
המשיכה לסקור את גווי
ואני מאדים נוכחה
העיזה וירדה בעיניה לאורך רגליי
ואז ניגשה אלי.
"שלום מאיר" היא אמרה
"האם אתה זוכר אותי מלפני עשור
ממרוץ התרמה?"
"לא השתנית, נשארת נאמן לריצה
קראתי ב'פורום איילות'
שאתה רץ כבר 40 שנה".
היום אני עורכת דין ועדיין משתדלת לרוץ",
ומיד כרטיס ביקור מהודר בכף ידי נעוץ,
כן, אני נזכר, זו פאני שרצתה מאוד לרוץ
וסיימה כל ריצה עם הלשון בחוץ.
היא פונה לאחור ואומרת "שלום,
נתראה בהזדמנות באיזה מרוץ בשרון".
ואני שוב נועץ עיניים בגבה
מתבייש, אך סוקר גם את תנועות ישבנה
אבוי לישבן, אבוי לרגליים
אך את עיניי היא בהחלט לכדה שבעתיים.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 31/07/2011
(סיפור זה נצפה 2,954 פעמים)
