"מקומי כאן איתך" אני אומר לה
ומבדר את שערה,
"מקומי כאן איתך" מחזירה לי
ודוחקת בצלעותיי קצת למטה.
"מקומי מקומך!"
שנינו אומרים זה לזה בקול
"מקומנו שם על רצועת החוף"
אני מצביע לפניה
ושנינו מזדרזים למצוא פינה חלקה.
פורסים שמיכה עם ציור של גולשים
פושטת את מכנסיה הקצרות
ואת חולצתה בקצוות רכוסים.
אני לא נשאר חייב
ואחריה גם אני בבגד ים.
נועלת את נעליי ה"פייב פינגרס" שקנתה
ויוצאת לריצה של שעה.
אני את שלי רצתי כבר בבוקר, והרבה.
לאחר שעה בדיוק חוזרת
ומיד קופצים שנינו לשחייה במים הקרירים.
שעת ערב מתקרבת ועולים לחדר המלונית.
ארוחת ערב קצרה, עולים לחדר
ומבקשים קפה ועוגות מהפקידה התורנית.
השעות נוקפות וכמעט כבר 10.
היא חזרה ליבשת ואני חזרה לישראל.
הטיילת בלימסול מוארת
ושנינו נאנחים ומצטערים, אני ממהר והיא ממהרת.
כעבור כשלוש שעות אני בבית,
השעה אחת אחר חצות
ויושב עוד שעה לכתוב נוסחאות בכימיה
לפיתוח פולימרים לתלמידי אוניברסיטאות.
לישון כבר לא ישנתי
אך על אימון הבוקר לא דילגתי.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 19/09/2011
(סיפור זה נצפה 2,800 פעמים)
