"היי, סליחה," אני מסובב את ראשי והנה היא זו שנהגה לשכשך רגליה במי החוף, מוקדם בבוקר. זו שנהגה להסתובב בחוף המסולע וסיפרה לי איך אהובה עזבה בהריון. וכעת הוא חזר.
"אם כן, זה אכן הוא שאחז ביד אחת את ידך וביד שניה את בתו שלא ראה עד שחזר."
"כן" היא עונה, "והוא הצליח שם וחזר."
"מדוע הוא ניתק איתך את הקשר?" אני מקשה
"לא ברור לי, אך הוא היה בודד וכאשר שמע שילדתי הוא תכנן את נסיעתו חזרה, תוך אפשרות לחזרה לאמריקה איתי והילדה - ואכן, אנו עוזבים אתו. ההריון שלי מתחיל להתקדם וברצוני ללדת שם, בבולטימור."
שיחתנו קולחת בניחותא. הפעם איני רץ אלא מטייל בחוף גם כן. נדיר שאני עושה זאת.
המבט המעודד והמאושר ניכר על פניה והיא סוף סוף מגלה לי את שמה "אסנת שמי, ונולדתי בצרפת, ועליתי עם הוריי לארץ בגיל ארבע. ומאז שאני זוכרת את עצמי אני מתגוררת בחיפה."
אם כן, סגירת מעגל, ולא עוד מבטים עצובים מופנים אל קו האופק בחוף הים, עדות לסוף והתחלה מחודשת ומאושרת.
"היי שלום אסנת ותצלח דרכך באמריקה."
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 03/05/2011
(סיפור זה נצפה 3,017 פעמים)
