אור רך מציף את ביתה

בכניסה לבית כסא נדנדה,

מרבד יפהפה לניגוב רגליים

ואני חולץ נעליים.

בפנים ניכר מגע עדין של אישה

אחת שתבזבז קצת מזמנה,

על טיפוח ויופי לשם הרגשה טובה

ואני ממלמל איזושהי מילת ברכה.

מציעה לי כוס קפה קר

ואני במבטיי אליה נזהר,

אינני רוצה לעשות כל מעשה נמהר

ושוב מציעה לי דבר מאפה עטוי סוכר.

מרים מבטי אליה שוב

משתחרר מהרגשת הכלוב,

כאילו שאסור ומותר עליי לשמור

את הקפה לא ממהר לגמור.

מתיישבת לידי צמוד

אני מרגיש לפתע לכוד,

ברור שהבית משדר לי עדין

רק מה שחסר פה הוא הסדין.

מחבקת אותי רכות

לאט לאט משתחרר מהלולאות,

מחזיר חיבוק ונשיקה רכה

משתחרר לגמריי מהרגשת הבעטה.

פונים לחדר השינה

עליה פרושה שמיכה יפהפייה,

אותה הרגשה של לאות

הפכה כבר לחסרת חשיבות.

ובהרגשת הסיעור שבאה אחר כך

אני מרגיש שהיא פשוט מלאך,