או, לקום בבוקר ולהיזכר בטעם השפתיים,
זה עדיין טרי וטעמם לא נמחק.
ידיים מלטפות בלילות, מחפשות, מנסות,
תמיד מאתרות.
שקט, דממה מסביב, אנשים ישנים – רק
שניים חשים.
מאבק מדומה שכל כולו הוא אהבה טהורה
ולא סתם מין מזדמן.
מלווה בדמעות של כאב פנימי שנובע מאושר,
מדרך הולכת ונבנית של
שניים חשים.
זה יכול היה להימשך עד אין קץ – שמנו לזה קץ,
אם לא לתמיד אז לפחות לזמן מה.
בבוקר מאוחר מסרון השואל לשלומי ובצד המילים
פרח וזוג שפתיים של רק שניים שחשים.
גם עתה נמשך השקט מסביב, אך השקט הוא של
שניים שכבר לא חשים...
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 01/04/2011
(סיפור זה נצפה 3,113 פעמים)
